פסק-דין בתיק עפ"ת 37877-04-12

נגד המשיב הוגש לבית משפט קמא כתב אישום, על פיו, ביום 22.02.11 בשעות הבוקר, נהג ברח' סלמה בת"א בצומת, כשהוא נכנס אליה באור אדום, כאשר הוא תחת השפעת אלכוהול וסמים, שכרותו ניכרה מהתנהגותו, מריח אלכוהול שנדף מפיו ומכישלונו הטוטאלי בבדיקת מאפיינים. המערער סירב לבדיקת שכרות משנדרש לעשות כן, בדיקת דם. בתיקו בחיפוש, כך עפ"י כתב האישום, נתפס חומר חשוד כסם.

המשיב הורשע עפ"י הודאתו בשל אלה בעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה בקלות ראש ע"י בימ"ש קמא. אמנם בתחילה כפר במיוחס לו, אך אח"כ ביקש לחזור בו מהכפירה ובשל כך הורשע.

התביעה עתרה לעונש פסילה בפועל ממושך יחד עם עונשים נוספים, עונש פסילה בפועל ממושך מעבר לשלוש שנים.

ב"כ המשיב תיאר בפני בית משפט קמא נסיבות לזכותו של המשיב.

בית משפט קמא, בגזר דינו, תוך שהוא מתייחס לעברו התעבורתי של המשיב ומציין כי הוא נוהג משנת 1999 ולחובתו 15 הרשעות קודמות, שכולן עבירות של ברירת משפט, ומציין שהנסיבות הן חמורות ותוך התחשבות בנסיבות האישיות, גזר למשיב עונש קנס קל של 1,200 ש"ח, ארבעה חודשי מאסר מותנה לשנתיים, פסילה מותנית ו-18 חודשי פסילה בפועל בלבד.

על כך ערעור המדינה.

עפ"י סעיף 39 א' לפקודת התעבורה, חובתו של בית המשפט להטיל  על מי שמורשע בעבירה של נהיגה בשכרות עונש פסילה מינימאלי של שנתיים ימים, נכון שסעיף 36 לפקודה מאפשר בנסיבות מסוימות שחלק מהפסילה תהיה פסילה מותנית ו-39 א' עצמו לפקודה קובע, שבנסיבות מיוחדות אותן ירשום בית המשפט, אפשר שהפסילה תפחת מעונש המינימום.

בית משפט קמא, בתיק זה, לא ציין כל נסיבה המצדיקה זאת, וכאמור, פסק למשיב עונש פסילה בפועל של 18 חודשים בלבד.

עונש זה איננו עונש מתקבל על הדעת, בנסיבות המקרה שבפניי.

בתיק זה יש נסיבות לחומרה, נסיבות של ממש לחומרה,. הן צירוף העבירה של נסיעה באור אדום, הן העובדה שהשכרות נקבעה על סמך סירוב, הן בשל כך שהשכרות ניכרה בדרך התנהגותו של המשיב, הן בשל כך שהשכרות היא תוצאה, ובכך הודה המשיב, הן של השפעת אלכוהול והן של השפעת סמים. במקרה כזה מוצדק לקבוע שערכאת הערעור יכולה להתערב בענישה שגזרה הערכאה הדיונית, והנני כמובן ער לפסיקה הקובעת, למשל, כנאמר בע"פ 10773/08, גולדבלט נ' מדינת ישראל:

" כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור ממירה את שיקול דעתה של הערכאה הדיונית בשיקול דעתה שלה, בכל הנוגע לגובה העונש שנקבע בעניינו של נאשם, זולת בנסיבות חריגות שבהן נפלה בגזר הדין טעות מהותית, אשר בולטת על פניה..."

אכן, במקרה זה, כאשר בית המשפט לא ציין את הנסיבות המיוחדות המצדיקות חריגה מפסילת המינימום, יש הצדקה להתערבות בגזר הדין.

עם זאת, אמתן את התערבותי בענישה משום ששוב ושוב המדינה, למרות הערות חוזרות ונשנות של הערכאה הנוכחית, גורמת להבאתו של נאשם בשל מעשה אחד לשני מותבים שונים בשני בתי משפט שונים ומעמיסה על המערכת עומס מיותר, ובעיקר פוגעת בנאשמים שלא לצורך.

אחזור ואפנה לרע"פ 3396/99, נאבסו נ' מדינת ישראל [תק-על 992], 684, שם כב' השופטת בייניש, כתארה אז, בהתייחסה לאישום כפול, הן של מס הכנסה והן של מע"מ, אמרה:

" ...מן הראוי להקפיד על כך שהעובדה שרשויות המס פועלות באמצעות מנגנוני חקירה ותביעה נפרדים, לא תכביד על הנאשמים שלא לצורך... חשוב שרשויות המס ושלטונות מע"מ ישאפו לתיאום ביניהן בעת העמדת עברייני מס לדין. העובדה כי נגרם למבקש אי-צדק ואי-נוחות בנסיבות האמורות..."

נכון שבמקרה זה טרם הוגש נגד המשיב כתב אישום בשל הסמים שנתפסו ברשותו, אבל תיק פ"א (תיק חקירה משטרתי) עדיין תלוי ועומד נגדו, יש אפשרות סבירה שיוגש כתב אישום. מה שברור הוא שגם החזקת הסם שנתפס ברשותו באותו מעמד, כפי שכתוב בכתב האישום נשוא הערעור, וגם עבירות התעבורה שנעברו באותה סיטואציה, לא הוגשו שניהם יחדיו כפי שצריך היה ע"י אותו גוף תביעתי באותו כתב אישום ובפני בית משפט.

הנני אפוא מתערב ברכיב הפסילה בפועל שהוטל ע"י בית משפט קמא. כדרכה של ערכאת הערעור, בנסיבות שהסברתי, לא אמצה עם המשיב את הדין ורכיב הפסילה בפועל יהיה ברמה של 26 חודשי פסילה בפועל, בניכוי הפסילה המנהלית אותה ריצה המשיב, של שישה חודשים.

יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

<#4#>